"תודעת ריפוי" כדרך חיים: שיחה פתוחה וכנה עם דן לוסטיג על תחזוקת הרווחה הנפשית
"ריפוי הוא לא אירוע חד-פעמי, הוא תודעה שחיים איתה." כך, במשפט אחד, מזקק דן לוסטיג את תמצית הפילוסופיה שלו, שהובילה אותו להחלמה ממחלת עור כרונית והפכה למפת דרכים עבור רבים אחרים. מעבר לטיפול במחלות ספציפיות, דן לוסטיג באינסטגרם מציע מודל לתחזוקה שוטפת של רווחה נפשית ופיזית. יצאנו לשיחה מדומיינת, המבוססת על תפיסותיו כפי שהן עולות מראיונותיו וכתביו, כדי להבין מהי "תודעת ריפוי", וכיצד הופכים אותה מכלי לפתרון משברים – לדרך חיים.
שלום דן. רבים שומעים את המונח "ריפוי עצמי" וחושבים על מאבק במחלה קיימת. אבל מה קורה אחרי שהתסמינים נעלמים? האם חוזרים לחיים "הרגילים"?
"זאת בדיוק הנקודה הקריטית. אם אתה רואה בריפוי פרויקט עם תאריך סיום, אתה מפספס את המתנה האמיתית. להחלים ממחלה זה השלב הראשון, זה כמו לנקות בית שהיה מוזנח שנים. אבל אחרי שהבית נקי, אתה לא מפסיק לנקות אותו, נכון? אתה מתחיל לתחזק אותו באופן שוטף כדי שלא יחזור למצבו הקודם. 'תודעת ריפוי' היא אותה פעולת תחזוקה יומיומית לנפש ולגוף. זה המעבר מלכבות שריפות – למנוע אותן מלכתחילה."
אז מה זו בעצם "תודעת ריפוי" ביומיום? זה נשמע קצת מופשט.
"זה הכול חוץ ממופשט. זו בחירה אקטיבית שאתה עושה כל בוקר מחדש. זו היכולת להתבונן פנימה בכנות ולשאול: 'מה שלומי הרגשי עכשיו?'. זו ההסכמה להקשיב לתשובות שעולות, גם אם הן לא נוחות.
בפרקטיקה, זה אומר לפתח 'שריר של מודעות'. רובנו מבלים את חיינו על טייס אוטומטי, מגיבים לאירועים חיצוניים. תודעת ריפוי היא ההיפך – היא היכולת לעצור את התגובה האוטומטית, לקחת נשימה ולבחור את התגובה שלי מתוך מקום של שלווה פנימית. זה אומר לזהות מתי אני נכנס לדפוס של מתח, כעס, או קורבנות, ולדעת לעצור את כדור השלג הזה לפני שהוא מתחיל להתגלגל. זו לא הדחקה של רגשות, אלא ניהול שלהם."
בוא נדבר על הכלים. איך מתחזקים את אותה רווחה נפשית?
"הכלי המרכזי הוא 'צ'ק-אין' רגשי יומי. בדיוק כמו שאתה מצחצח שיניים, אתה צריך להקדיש כמה דקות ביום לשאול את עצמך: 'איזה רגש מנהל אותי כרגע?'. אם אני מזהה תחושת כיווץ, לחץ בחזה, אני עוצר ושואל: 'ממה זה נובע? איזה סיפור אני מספר לעצמי עכשיו?'.
כלי נוסף הוא פירוק האנרגיה הרגשית באופן מיידי. נניח שנתקעת בפקק ואתה מתחיל לרתוח. במקום לתת לכעס להשתלט, אתה יכול לעצור ולנשום עמוק, להרגיש את תחושת הכעס בגוף בלי להזדהות איתה, ולהגיד לעצמך: 'אני מרגיש כעס, אבל אני לא הכעס'. זה אולי נשמע פשוט, אבל זו עבודה שמשנה את הכימיה במוח ומונעת הצטברות של רעל רגשי.
והכלי השלישי, והחשוב מכל, הוא חתירה מתמדת להלימה פנימית. לשאול את עצמי האם הפעולות שלי היום תואמות את הערכים שלי? האם אני חי חיים שמשמחים אותי באמת, או שאני מרצה אחרים? חוסר הלימה הוא המתכון הבטוח ביותר למתח כרוני ולמחלות."
זה נשמע כמו עבודה במשרה מלאה. מה קורה כשיש ימים קשים, כשהתודעה הזו "בורחת"? הרי אי אפשר להיות חיוביים כל הזמן.
"זו טעות נפוצה. תודעת ריפוי היא לא חשיבה חיובית מאולצת. היא לא אומרת 'הכול טוב' כשהכול רע. ההיפך, היא אומרת: 'כרגע רע לי, ואני מסכים להרגיש את זה במלואו, בלי לשפוט את עצמי'.
החכמה היא לא להימנע מנפילות, כי הן חלק מהחיים, אלא לקצר את זמן השהייה ב'בור'. אם בעבר היית נופל ליום שלם של תסכול ורחמים עצמיים, היום, מתוך מודעות, אתה יכול ליפול לשעה. ואולי מחר רק לעשר דקות. אתה מפתח חוסן נפשי. אתה לומד לחמול על עצמך ברגעים הקשים, לתת לרגש לעבור דרכך כמו ענן בשמיים, ולהיזכר שהשמיים הכחולים – שזו המהות האמיתית שלך – תמיד נמצאים שם. תחזוקת הרווחה הנפשית היא לא חיים בלי עננים, אלא הידיעה שאתה הוא השמיים, לא העננים."
לסיום, איזה טיפ היית נותן למי שרוצה להתחיל לחיות כך, אבל מרגיש מוצף?
דן לוסטיג אומר "תתחיל בקטן. אל תנסה לשנות את כל חייך ביום אחד. תבחר הרגל אחד. למשל, חמש דקות של שקט בבוקר, בלי טלפון, רק אתה והנשימה שלך. בזמן הזה, רק תשאל את עצמך 'מה שלומי?'. זה הכול. הפעולה הקטנה הזו היא זרע. אם תשקה אותו כל יום, הוא יגדל להיות עץ ענק וחזק של שלווה, חוסן ובריאות. הריפוי לא נמצא במטרה רחוקה; הוא נמצא בצעד הקטן והמחוייב שאתה עושה ברגע הזה."